ארגון הבריאות העולמי (WHO), שאמור להוביל את ההיערכות הבינלאומית למגפות ולמחלות מידבקות, שוב עומד במוקד ביקורת על תפקודו.
על פי דיווח ב-ynet, המחסור בחיסוני השפעת בישראל נובע מעיכוב של ארגון הבריאות העולמי בקביעת זני הנגיף שייכללו בחיסון, ולא מהזמנת מלאי קטן מדי מצד קופות החולים.
לפי משרד הבריאות, מדובר במחסור עולמי, וישראל דווקא הייתה בין המדינות הראשונות שקיבלו את החיסונים.


אלא שזו אינה הפעם הראשונה שבה מתגלים כשלים בהתנהלות הארגון.
במהלך מגפת האבולה במערב אפריקה בשנים 2014–2016 ספג הארגון ביקורת בינלאומית חריפה על תגובתו המאוחרת. ועדת מומחים עצמאית קבעה כי הכשלים בתגובה הבינלאומית תרמו לסבל ולמקרי מוות שניתן היה למנוע.
גם במהלך מגפת הקורונה נמתחה ביקורת על היערכות הארגון, על התגובה הראשונית להתפרצות ועל חולשות מבניות במנגנוני קבלת ההחלטות שלו.
ובינתיים, באפריקה, המציאות הבריאותית ממשיכה להיות קשה במיוחד.
על פי דו”ח המלריה העולמי לשנת 2025, בשנת 2024 נרשמו ברחבי העולם כ-282 מיליון מקרי מלריה וכ-610 אלף מקרי מוות. כ-95% ממקרי המוות התרחשו באפריקה, ורובם המכריע בקרב אוכלוסיות מוחלשות. כשלושה רבעים ממקרי המוות ממלריה באפריקה היו של ילדים מתחת לגיל חמש.
אמנם האחריות למצב הבריאותי במדינות אפריקה אינה מוטלת על ארגון הבריאות העולמי לבדו, אולם הנתונים ממחישים את הפער העצום בין יעדיו המוצהרים של הארגון לבין המציאות בשטח.
וכאן עולה שאלה עקרונית: כיצד ארגון בעל השפעה כה משמעותית על מדיניות הבריאות של מדינות העולם, שתקציבו נאמד במיליארדי דולרים מכספי משלמי המיסים של המדינות החברות (כולל ישראל), ממשיך ליהנות ממעמד של סמכות מקצועית בינלאומית, כאשר לאורך השנים מתגלים ליקויים משמעותיים בתפקודו?
מי מפקח על החלטותיו? מי בוחן את השלכותיהן? ומי נושא באחריות כאשר החלטות או עיכובים משפיעים על מערכות בריאות ועל מיליוני בני אדם?
המחסור הנוכחי בחיסוני השפעת, ככל שאכן נגרם בשל העיכוב המיוחס לארגון, הוא עוד סיבה לדרוש תשובות לשאלות הללו.
מקורות:
ynet.co.il/health/article/bj5wajq2mg
who.int/teams/global-malaria-programme/reports/w…
pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC7137174/
recommendations.theindependentpanel.org/main-rep…